צעירות דרוזית, מוסלמית ויהודייה משתפות
08/01/2015 23:00:27



הזמן: יממה לאחר אירועי אבו סנאן, שבוע לאחר המהומות סביב מותו של הצעיר הערבי בכפר כנא ושלושה ימים לפני הדיון בכנסת על חוק הלאום ( 16-18 בנובמבר 2014).
המקום: גבעת חביבה
האירוע: "מעשה במפגש" – שלושה ימי מרתון מפגשים מבוקר עד ערב בין צעירים דרוזים, מוסלמים ויהודים בסמינר פתיחת שנה של מרכז מעשה, עמותת בת של קרן רש"י, על הנושאים הכי בוערים בין הצדדים, אך דווקא מתוך ניסיון לשמור על שיח תרבותי ומתוך כוונה למצוא את המכנה המשותף ביניהם.
משתתפים: 600 צעירים דרוזים, מוסלמים ויהודים המתנדבים בתכניות העמותה
 
שלוש צעירות דרוזית, מוסלמית ויהודייה פותחות את ליבן ומספרות באומץ על תחושותיהן ותובנותיהן מהמפגש:
 

 

דועאא' עסכרי, בת 18 מעכו, משתתפת בתכנית אופק
לפני הסמינר היו לי הרבה חששות ופחדים מהמפגש בין צעירים ערבים ויהודים ובמיוחד בתקופה מתוחה שהייתה לאחרונה, ואף ביקשתי מהרכזת שלי לפתור אותי מהסמינר.
 
בסדנא הראשונה הייתי מאוד שקטה ופחדתי לדבר בעברית למרות שהבנתי כל מה שאמרו אבל חששתי לדבר, הופתעתי מהחיזוק והעידוד שקיבלתי מחבריי היהודים. הם גרמו לי להרגיש יותר בטוחה בעצמי גם כשאני טועה. בחור יהודי אחד עודד והרים אצלי את הביטחון העצמי. סיכמנו שהוא ילמד אותי עברית ואני אלמד אותו ערבית. ובהמשך הסמינר ואחריו אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי ולא רק מבחינת השפה.
 
כשהגענו לסמינר, ערבים ויהודים, לשני הצדדים היו דעות קדומות אחד על השני. אהבתי שיצא לנו לדבר על זה ולהוכיח ליהודים שהרבה מהדעות הקדומות על הערבים והמוסלמים אינן נכונות. שמחתי מאוד שיכולתי להציג את הערבים לא כפי שהם מוצגים, לצערי, בתקשורת הישראלית.
 
מצד שני, למדתי הרבה על היהודים דברים שלא ידעתי. דברים חשבתי שאני יודעת עליהם, התבררו כלא נכונים. לפני הסמינר חשבתי שכל היהודים שונאים אותנו. חשבתי שרק הערבים לא מקבלים את הזכויות שלהם במדינה. התברר לי שיש יהודים שמודעים לכאב שלנו ומצדיקים אותו. יש יהודים הדורשים שיהיה לנו שוויון זכויות במדינה. כמו כן אני יודעת עכשיו שחלק גדול מהיהודים גם מופלה לרעה בתוך המדינה כמו המזרחים והאתיופים.

לאחר יומיים בסמינר הרבה מהחששות והפחדים התפוגגו, גיליתי ולאחר שישבתי עם מתנדבים מהחברה היהודית גילית שיש הרבה מהמשותף בינינו ואף אנו דומים בחששות. יצאתי בהרגשה טובה מאוד והייתי רוצה שהסמינר ימשך ליותר מיומיים. הכרתי מתנדבים יהודים, ועכשיו יש לנו קבוצה בווטס-אפ ואנו ממשיכים לשמור על קשר גם אחרי הסמינר.
 
למדינה יש אחריות גדולה להתייחס לאזרחים הערבים כאזרחים שווים. האזרחות אינה רק בתעודת הזהות, השוויון צריך להיות מוחלט בין הקבוצות השונות במדינה, אני מתכוונת גם ליהודים שלא מקבלים את זכיותיהם.
 
המפתח בקירוב בין האוכלוסיות השונות במדינה צריך להתחיל כבר בתקופת בית הספר. אם נכיר אחד את השני יותר לעומק ונחפש את הדברים המשותפים ולא את הדברים המבדילים והמרחיקים אותנו. היכרות זו ושבירת המחסומים בינינו תביא לנו ולדורות הבאים חיים יותר טובים ביחד.

 

 

מורן כנעאן, בת 18 מירכא, משתתפת ב'תכנית נעורים'
כמו כל בן אדם שנמצא באותו מצב, התרגשתי והתלהבתי מאד לפני המפגש, אך הגעתי בלי ציפיות גבוהות. חשבתי שאנשים לא יהיו מסוגלים להבין אחד את השני בגלל המצב הביטחוני הקיים.
 
לצערי, בקבוצה שלי, לא היו מוסלמים והם היו ממש חסרים, כי היה לי חשוב לשמוע דעות ומחשבות שונות מכל האוכלוסיות. עם זאת, מה שהכי אהבתי בדינמיקה שהתפתחה עם הצעירים היהודים היה השירות הצבאי. השירות הצבאי היה מכנה משותף, שעזר לנו להבין אחד את השני טוב יותר וקרב בין עמדותינו ביחס לסוגיות של אזרחות וזהות.
עם זאת כעסתי על כך שגם דרוזים וגם יהודים עדיין קושרים קבלת זכויות בישראל בשירות צבאי. לדעתי, עקרון זה נוגד את הדמוקרטיה.
 
המפתח לחיים משותפים בין יהודים, מוסלמים ודרוזים היא הגדרה עצמית שלנו, קודם כל כבני אדם ורק לאחר מכן הגדרות לפי דת ושפה. אם נשכיל לנהוג כך, זה יגרום לנו להבין ולכבד אחד את השני בצורה טובה יותר. רק כך נתמודד עם השוני ונהיה מסוגלים למצוא פתרונות שמתאימים לכל הצדדים.
 
באופן אישי, אני מודה שבגלל המצב הביטחוני, התחלתי לאבד את אמונתי באנשים ובאנושות. במהלך הסדנאות שהיו לנו, הכרתי אנשים שרוצים לשנות משהו לטובה. עצם עובדה שהם הגיעו למפגש, הוכיחה לי שיש עוד אנשים כמוני, וזה גרם לאמונה שלי באחר לחזור.

אחרי שהסתיים המפגש, הבנתי שלאנשים נמאס כבר מהאלימות ומהכעס, והם רוצים להבין אחד את השני בכדי להתמודד עם השוני ולמצוא פתרונות, אז זה עשה אותי שמחה מאוד, ואני ממש מחכה למפגש הבא.

 

 

וויזריט מקונן, בת 19 מראשון לציון, משתתפת ב"תכנית אחווה"
לפני המפגש לא הבנתי לקראת מה אני הולכת. לא ידעתי מה יהיה ומה אלמד. כבחורה שקטה, אפילו אמרתי לעצמי שלא אשתף פעולה. פשוט הלכתי. עם התחלת המפגשים, הפתעתי את עצמי כמו שלא הפתעתי עצמי מעולם. מצאתי עצמי משתתפת, שואלה ועונה על שאלות. למדתי המון על הדרוזים: על הריקודים והמנהגים שלהם וזה עורר אצלי את יצר הסקרנות.
 
ברמה האישית, המפגש עם האחר גרם לי לתחושת שחרור והקלה גדולה. הכרתי אנשים חדשים ואני מצפה לפגוש אות שוב. במיוחד מה שמצא חן בעיניי הייתה האפשרות שניתנה לנו לשאול את הצעירים מהדתות האחרות שאלות באופן חופשי
 
תוך כדי המפגש מצאנו בינינו לבין עצמנו הרבה במשותף. הרצון לחיות בשלום במדינתנו היא דוגמא אחת; אלא שהדבר שהכי איחד בינינו היה הרצון לקדם שוויון הזדמנויות ולהוביל שינוי חברתי בקרב צעירי הפריפריה באמצעות תכניות ההתנדבות, בהן אנו לוקחים חלק. ההתנדבות עבורנו הפכה מחשבות שליליות על האחר לחיוביות.
 
ואולם, בתוך כל החוויה המרגשת שעברתי, אירע דבר שהכעיס אותי במיוחד. כשכל אחד מחברי הקבוצה נתבקשו לכתוב מה הם
חושבים על קבוצות שונות בחברה, אחד המשתתפים כתב על האתיופים ש"נחזור לאפריקה". זה היה גזעני, מעליב ולא חוקי.
 
לגבי הסיכוי לחיות ביחד, איני בטוחה שזה אפשרי. דרוזים ויהודים כבר מסתדרים יחד, כי אנחנו משרתים ביחד בצבא. לגבי המוסלמים, איני בונה על זה. אם המוסלמים יהיו נאמנים למדינה, כמו הדרוזים, ישרתו הצבא או בשירות לאומי, יהיה על מה לדבר. לצערי, במתכונת הנוכחית של הפיגועים, חיים משותפים הם רק פנטזייה.



הסמינר "מעשה במרכז" נערך על ידי מרכז מעשה, עמותת בת של קרן רש"י, העוסקת בקידום שוויון הזדמנויות בקרב צעירים מהפריפריה באמצעות הפעלת תכניות התנדבות. הארגון מפעיל כ 650 מתנדבים מכלל הקשת החברתית בישראל: יהודים, ערבים, דרוזים, חילוניים, דתיים, ותיקים ועולים מאתיופיה ובריה"מ לשעבר, הפועלים עם אלפי ילדים ובני נוער בעשרות ישובים ברחבי הארץ.

אהבתם? מוזמנים לשתף!

x

אוהבים את ירכא נט? תנו לנו בלייק!