ירכא הכפר שהיה לעיר
20/11/2014 21:01:52

 

ירכא הוא כפר דרוזי בגליל, שהפך להיות ממש כמו עיר אך עדיין שומר על הצביון המיוחד - גם פולקלור וגם קניות, גם נופים וגם בתים. הזיכרון שלי מירכא נודד אחורנית יותר מ 40- שנה, כשהייתי מורה חיילת ומדריכה בבית ספר שדה אכזיב של החברה להגנת הטבע, והיה מסלול מירכא לנחל בית העמק. ירכא היה אז כפר קטן ואקזוטי בקצה הדרך שהובילה אליו בלבד. מה שכיום נקרא בסלנג "חור". המשאית הייתה מורידה אותנו בדרך לחילווה, והדרך עברה באדמה קירטונית עשירה במאובנים. עד היום שמורה בחצר שלי אבן משם (ובבקשה, אל תחשבו בת כמה אני).

 

 


חזרתי לירכא אחרי שנים רבות והנה המקום הוא מרכז קניות של כל הגליל, ואפילו מתל אביב באים לקנות שם. הצטרפתי לסיור שארגנה המועצה. סאלח סאלח, סגן ראש המועצה, אירח אותנו, ומופיד אבו ריש הדריך. בכל התחנות שבדרך התקבלנו במאור פנים מחמם את הלב. לפני שמופיד התחיל לדבר הוא מזג לכולנו קפה, ובכל חנות שנכנסנו אליה עמד מתקן עם מים קרים, גם בחנות של המעדנים (לדברי המקומיים, הכנאפה הכי טובה בארץ היא של האני סאלח ושל אמין שחאדה) וגם בדוכן קטן שבו קנינו משהו (לפה, קובה, בורגול) לצהריים, וכמובן גם בטחנת הקמח.

 

במרכז הכפר יש היום חנויות רבות, והבנות יוצאות לקנות בעצמן... הבתים הגדולים מאכלסים משפחות
גרעיניות, וכשהבן מתחתן, או אפילו קודם, מוסיפים עוד קומה. חגיגה לילדים ולסבים.


תושבי הכפר כולם דרוזים. הכפר קדום מאוד, ויש תיעוד מפורט על ההיסטוריה שלו מ 3,000 השנים האחרונות. לפי אחת המסורות של הדרוזים הוא הוקם על ידי צאצאיו של יתרו חותן משה, שקבור בקרני חיטים. הדרוזים הגיעו לכאן מערב הסעודית וממדיין, לחפש מפלט מרדיפות המוסלמים. עוד קשר יהודי הוא קברו של חושי הארכי שבכפר. חושי, שהיה מאנשי החצר של דוד המלך, נזכר בספר שופטים ובדברי הימים. הוא היה זה שהתערב אצל אבשלום והפר את עצת אחיתופל, ובכך שינה את פני ההיסטוריה וחרץ את גורלם של האב והבן, ושל המלכות. אחת הגרסאות לשם ירכא מייחסת אותו לידידו של דוד המלך. בכבוד המאפיין את הדרוזים הם שומרים על המקום ומטפחים אותו משל היה קדוש משלהם. בכניסה לקבר השלנו נעליים וקיבלנו כיסוי ראש.

 

בכפר כולם מכירים את כולם, ואם פעם הכבשים הלכו ברגל, היום תופסים טרמפ בטנדר...

 

החבר'ה המבוגרים יותר יושבים בנחת ומדברים, ואם עוצרים על ידם לשאול משהו

תמיד יש מי שקם ומסביר בחביבות..


הדת הדרוזית מרתקת. היא אפופת מסתורין, סודית, ואפילו לא כל הדרוזים יודעים את רזיה. הנשים נולדות קדושות - והסודות פתוחיםבפניהן; לגברים יש זכות בחירה - מי שרוצה להיות דתי לומד את רזי הדת. החברה סובלנית גם כלפי מי שמעדיף להיות חילוני, לא לדעת את הסודות ולהמשיך לעשן. הדת הדרוזית מופרדת לגמרי מהמדינה.

 

שייח'ים מהכפרים הסמוכים באים לבקר ולהשתתף בתפילה, לבושים בבגדי חג, שחורים או כחולים ותרבוש
אופייני שלעיתים מכוסה בכאפיה. גם הצעירים לובשים מידי פעם תלבושת מסורתית ותרבוש.


נאמנות הדרוזים נתונה למדינה שבה הם חיים, וכך מן הימים הראשונים של מלחמת העצמאות, כשהדרוזים קשרו את גורלם בשלנו. שיעור הגיוס לצבא בקרב הדרוזים גבוה יותר מבקרב היהודים, ורובם הולכים ליחידות קרביות. הבנות לא מתגייסות, אבל כיום כבר יותר מ- 700 בנות דרוזיות מתנדבות לשירות לאומי.


לחובבי הרפתקאות יש בירכא חוות סוסים, לאוהבי החיות - פינת חי, ולילדים - פינת ליטוף (של אל-סאריסי פואד חמוד). הכפר צופה לנוף הרים גלילי. מעבר לוואדי חבויה מערת תפן, ויש שם מצוק - קיר טיפוס שמושך אליו מטפסים מכל העולם. בנחל נובע "מעיין משוגע", עין מג'נונה, המזרים מים רק בחורף, כשיורדים גשמים, בפעימות לא סדירות. הוא מתחיל רק כאשר האקוויפר שלו מתמלא ומפסיק באופן בלתי צפוי (מכאן, כנראה שמו...). למכורים לחושך יש בסביבה הוטה, שהיא פיר עמוק (כ 100- מ') שיורדים אליו בחבלים (ועם מדריך שמכיר את המקום היטב). האמונה מספרת שלמטה יושבים שדים, ג'ינים. מאחר שאני פוחדת משדים, וגם קצת ממקומות עמוקים וסגורים, לא ירדתי.
העדפתי את הביקור בחצר לזכרה של סיט שרה. בחצר יש שוממי, מצבה דמוית כיפה מחודדת מאבני פסיפס לבנות, ובתוכה אפשר להדליק נרות נשמה - מקום של בנות ובקשות. סיט שרה הייתה דרוזית ומנהיגה רוחנית במאה ה 11- . היא לא בת הכפר, אבל עברה כאן והטביעה את חותמה. יש לה עוד תחנות - בבניאס, בלבנון, בסוריה ובכרמל.

 

אהלן וסהלן. לא משנה אם כובע טמבל או כפייה, העיקר שיש חיוך מתחת לשפם.

 

קברו של חושי הארכי, מאנשי דוד המלך. על פי אחת הסברות זהו מקור שמו של הכפר.

על אף שהוא קדוש יהודי, שומרים ומכבדים את קברו - נכנסים יחפים, והבנות בכיסוי ראש.

 

על הכסא מונח פוסטר לזכר המלחמה, צוק איתן. את הפוסטר הכין אחד
הקצינים שהשתתפו בקרבות כדי לחלק לכל מי שהיה שם.
כנראה בדרך למסגרת ולתליה על הקיר. כבוד למשפחה.

 

 

"עין מג'נונה" המעיין המשוגע, פעם מקור מים חשוב והיום מקור שמחה.
כשהוא נובע כל הכפר למטה. צילם: נאיף אמון

 

חדר האורחים, הרבה שטיחים הרבה מזרונים והרבה מאור פנים...

 

זו הזדמנות להגיד משהו על הנשים הדרוזיות שפגשנו - נשים בגלימות, כיסוי ראש וג'ינסים. כיום כולן לומדות, חלקן אף לומדות לימודים אקדמיים. יש כבר חמש רופאות בנות הכפר, מנהלות בתי ספר ומחלקות בעירייה. נשים רבות מנהלות עסקים עצמאיים, אם קייטרינג ואם מסעדות ביתיות. ככה פגשנו את זאהר ממשפחת סאלח, שמגדלת ומוכרת ריחן, פלפלים חריפים ותבלינים נוספים, ישר מן השדה.

ראדה, ממשפחת פארס מכינה לכבודנו פיתה דרוזית, מותחת את הבצק
על כרית עגולה ואחר כך בתנופה לסאג' הלוהט. התוצאה - פיתות דקות
וטעימות להפליא.

 

חלק מהבנות, ובעיקר אלה שבלבוש המסורתי, מצטנעות ומתביישות.

 

ביקרנו גם ב"בית של סבא", סבא של מאגד גביש. מאגד הוא הבן הצעיר, שהחליט לשמר את הבית הקלאסי. שתי שורות של עמודים תומכות את הגג הבית. בעבר המרחק בין העמודים נקבע לפי אורך קורות העץ שאפשר היה למצוא בארץ, ועל כן העמודים קרובים.
בבית יש אוסף של כלים עתיקים, ולכל כלי הסיפור שלו. בנוסף, מאגד מבשל אוכל אותנטי של פעם. בכפר יש הרבה מקומות נוספים של אוכל טוב ופשוט ולא יקר. יש גם מסעדה דרוזית כשרה אל-האנה. בני משפחת שחאדי - נאייף ויסמין, עושים סדנאות בישול ומלמדים להכין מאכלים מקומיים. מכינים ואוכלים...


אבל לא רק אוכל ופולקלור. בית התפילה, החילווה של ירכא, שהיה זכור לי כמבנה קטן, הוא כיום מכלול של מבנים ומרכז דתי חשוב לדרוזים. יש במקום מרכז ללימודי דת שמי שרוצה להתעמק בדת ובוחר להיות דתי יכול ללמוד שם. יש בכפר גם מבנה לכבודו של שיח' עלי פארס – שחי לפני 250 שנה והיה מנהיג של העדה הדרוזית באותו זמן. על שמו גם מערת המתבודד דרומית לירכא. שיח' עלי פארס קבור בכפר ג'וליס.


מעניין לבקר בבית הקברות של הכפר. לכל משפחה יש דלת שמובילה למקום שלה. הביטוי "נאסף אל אבותיו" מקבל כאן משמעות. כל בני  המשפחה נקברים יחד ללא מצבה בולטת. יוצאים מהכלל הם חללי צה"ל, המונצחים במצבות אישיות בהתאם לנהלים של הצבא. הדרוזים, כידוע, מאמינים בגלגול נשמות. הם מתייחסים אל המוות בצורה שונה, ועל כן הם מוותרים על טקסי האשכבה. רבים זוכרים את הגלגולים הקודמים שלהם, וילדים בני שלוש נולדים לעתים קרובות עם ידע וסודות מחיים קודמים. לרוב כשהמוות הוא טראומתי הנשמהזוכרת אותו, אבל לא תמיד. סיפורים תשמעו בכל מקום (ראו כתבה ב"טבע הדברים" 8).

 

מאז מלחמת העצמאות קיימת ברית דמים בינינו לדרוזים. הדרוזים
משרתים בצבא, רובם ביחידות קרביות. שיעור הגיוס לצה"ל אצלם גבוה יותר
מאשר אצל היהודים. כבוד לנופלים.

 

גברברי הכפר הנועזים חוגגים במכוניות, בטרקטורונים וגם ברכיבה על סוס
ללא אוכף. קצת רושם והשתוללות בריאה. ולמי שמקבל תיאבון, יש בכפר גם
חוות סוסים ומועדון רכיבה.


בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר יתקיים פסטיבל הזית. אחרי הגשמים הראשונים הזיתים מתמלאים ואפשר למסוק אותם. כמו בימים עברו מביאים את הזיתים לבית הבד לעצור מהם את השמן, וכשמחכים בתור, כל אחד עם השקים שלו, זה זמן מצוין לשיחות רעים, רכילויות ואהבות. בכפר יש שני בתי בד. בית הבד של משפחת אבו ריש עובד בכבישה קרה עם אבנים כמו פעם. הוא העתיק ביותר בארץ שעדיין עובד  בשיטה הישנה. ויש בית בד נוסף, של משפחת מולא ומשפחת שלה, שעובד בשיטות מודרניות.

כבכל שנה יהיו כנראה סיורים מודרכים (ללא תשלום) מטעם המועצה בזמן הפסטיבל, אבל אפשר גם לבוא בלי הזמנה ולסייר לבד.

 

אחרי הגשם הראשון מתמלאים הזיתים עסיס, ועונת המסיק בעיצומה. כל בני
המשפחה מתגייסים לקטיף משותף, והשמחה גדולה. גם הפקידים, המורות
והמכונאים. הבנות מטגנות פיתות בשמן הזית מהשנה שעברה.

 

החילוה של ירכא, היום מרכז תפילה ומרכז ללימוד הדת הדרוזית. בני הכפרים באזור
באים ללמוד בכפר. צילם: נאיף אמו

 

המיכון בשרות המסיק. על הרצפה ניילונים, ומכשיר שעוזר לנער את הענפים ולהפיל
למטה את הזיתים. הזיתים עוברים בירושה מאב לבן, לסבא של מופיד היו 600 עצים
לאבא שלו רק 300 וכשהוא חילק את העצים בין הבנים נשארו עצים ספורים, על כן הוא
נטע עצים נוספים שגם לבנים יהיה מה...

 

בשלב הראשון טוחנים את הזיתים, ולאחר מכן מניחים אותם בעקל. בעבר היה עשוי
סיבים, והיום יש גם מפלסטיק. מכאן למכבש...
בית בד מודרני. השמן מפכה לתוך המכל, ומכאן לג'ריקן...

. בבית הבד של משפחת אבו ריש - ימב וממל עתיקים מופעלים במנוע מתקדם. בעבר היו
מסובבים את האבנים הגדולות בעזרת חמור או שור. היום ברוך השם יש חשמל... השיטה
אותה שיטה ולעיתים גם האבנים אותן אבנים.

 

וכשהחמור בחופש, נמרוד ומגד מסובבים את הימב על פני הממל. לא פחות מהר.

 

עוד מקום שלדעתי לא כדאי להחמיץ הוא טחנת הקמח. באחת החצרות ראינו סיר ענקי. כל כך גדול שמשפחה שלמה יכולה להיכנס לתוכו. הסיר עתיק, אבל גם היום מבשלים בו את החיטה בישול ממושך, ואחר כך מייבשים וטוחנים אותה. החיטה נגרסת בשלושה גדלים, כשכל גודל מתאים לתבשיל אחר. כיום הטחינה נעשית בטחנה שבמרכז הכפר, שם גם טוחנים קמח ומוכרים תבלינים מסורתיים במחיר שווה לכל נפש, וכמובן מציעים קפה ומים קרים בנדיבות.


בירכא יש מגוון עצום של אטרקציות לגדולים ולקטנים, היסטוריה ופולקלור לצד אפנה ומחשבים - כל זאת תוך שמירה על האותנטיות.

 

בטחנת הקמח שבכפר טוחנים חיטה לבורגולבשלושה גדלים ותבלינים. מהסכינים לשקים. אל
תחמיצו את הריחות והטעמים.

 

גן עדן לילדים, הרבה דודים, הרבה בני דודים,
חבורות של ילדים מכל הגילים. כולם עושים חיים.

 


מופיד אבו ריש - בן הכפר, סגן אלוף במיל' ומדריך טיולים mufidtour@gmail.com 054-2600094 , מוביל סיורים בכפר, ומדריך
סנפלינג.
ד"ר רחלי עינב - בוטנאית ואקולוגית המתמחה בטבע של ישראל, בחי ובצומח, ביבשה ובים. מנהלת חברת ייעוץ סביבתי ,Blue Ecosystems עורכת תסקירי השפעה על הסביבה, חוות דעת וייעוץ בנושאי שמירת טבע.

לתגובות - ואשמח לקבל: einavr@blue-ecosystems.com
סיורים ללא תשלום נערכים בכפר על ידי העירייה. הסיורים מודרכים על ידי בני הכפר והם ללא תשלום, אבל עם תיאום מראש.
למועדי סיור ולהרשמה, להתקשר למופיד או לסאלח סאלח 054-4420301 . סאלח הוא סגן ראש המועצה ותפקידו, בן השאר, הוא
אחראי קידום התיירות בכפר.

 

 

כתבו: מופיד אבו ריש וד"ר רחלי עינב
צילמו: רחלי עינב ואפרת ספרן

לינק לאתר טבע הדברים http://www.tevahadvarim.co.il


 

אהבתם? מוזמנים לשתף!

x

אוהבים את ירכא נט? תנו לנו בלייק!